בעולם אידיאלי, אדם ייקח על עצמו (או מוטב - יקבל) אחריות נוספת רק אחרי שהוא הוכיח את עצמו עם החובות הנוכחיות שלו. אבל הרבה פעמים זה לא עובד ככה בעולם שלנו (אף על פי שאנחנו בעצם כן בגן עדן).
הנטייה של האגו היא להרגיש חוסר סיפוק ממה שקיים, לנסות להשיג הכול, להתאמץ לעשות ג'אגלינג עם 10 כדורים - וכשהוא מתוסכל מכך שכל הכדורים נופלים לו, להאמין שהפיתרון הוא להוסיף עוד כדורים.
אני מרגיש שההשפעה של מדיטציה עליי בתקופה האחרונה היא הפוכה, בריאה יותר. אני מרגיש כאילו שהתחלתי לעשות מדיטציה רק לפני חודש.
במשך 7 שנים תרגלתי מדיטציה, אבל תמיד זמן קצוב, קבוע - בין אם זה היה ל20 דקות, שעה וכל מה שביניהם. ולפני חודש התחלתי לעשות מדיטציה - כמה זמן שאני צריך. החוויה הרבה יותר מספקת ומדוייקת.
בדיעבד, מאז שהתחלתי לעשות מדיטציה בצורה הזו, ויתרתי זמנית על כמה כדורים בשביל להתקדם בצורה בריאה יותר - "להוכיח" שאני יכול להתמודד עם האחריות שניתנה לי כרגע לפני שאני ממשיך:
הייתה לי השראה לסדר את החדר שלי כמו שמעולם לא עשיתי קודם, לזרוק דברים (לא היו הרבה גם ככה), לסדר מסמכים, לנקות פינות שלא ידעתי שהיו קיימות (החדר היה מאוד נקי גם לפני), לסגור פינות ודברים שהיו תלויים באוויר ועוד… לנקות לנקות לנקות. וסדר.
אני חושב שהבית (או החדר) של אדם הוא שיקוף מדוייק של מה שקורה בתוך הראש שלו, בתוך המיינד:
לדוגמה -אמונות ישנות, פגות תוקף, שפעם שירתו אותנו מתבטאות בלכלוך, חוסר מקום/ סדר, ובחפצים ששמרנו "למקרה הצורך", כי חשבנו שיום אחד אולי נצטרך אותם שוב.
ברגע שניקיתי יותר את הממד הפנימי, הסדר והניקיון החיצוניים באו מעצמם, ללא מאמץ.
אם נחזור למטאפורת הג'אגלינג - קרה ש"ויתרתי" על כמה מאמצים פרוייקטים, ומערכות יחסים אבל עכשיו הם מתחילים לחזור, באופן טבעי וההצלחה וההנאה שאני מפיק מהם הרבה יותר גדולים.
צורת ההתקדמות ההגיונית, המתונה והבריאה הזו מאפשרת לבנות בסיס איתן, ולא רעוע, שעליו אפשר לבנות השלבים הבאים בביטחון חסר ספקות, בגאווה, בציפייה ובהצלחה-חסרת-נפילות-שבאות-כביכול-משום-מקום יחסית.
כמובן שבאופן אירוני כל העניין יצא על פסח… עזבי אותי סינכרוניזציה!
חג שמח ;)
Comments