מה אם...

ומה אם באמת נבראנו בצלם אלוהים?

ומה אם נתהלך בעולם הזה כאילו שהוא היצירה שלנו, בתלת מימד?

וגם אם לא, מה אם נתהלך בעולם הזה כאילו שהוא נוצר בשבילנו, כמו מלך שמתהלך בגנים שבארמון שלו, כי הרי למה הם שם אם לא לשם הנאתו?

וגם אם לא, מה אם נתהלך בעולם כמו המבקרים בארמון, כי הרי היופי לא נועד רק למלכים, אלא לכל באי והולכי הארמון והגנים?

ומה אם מהרגע שנתעורר ועד לרגע שנלך לישון נחלוב את תחושת ההערכה לכל מה שטוב ויפה בעולם הזה?

וכשנצא מהבית, נשים לב לפרחים בגן ונחלוב את ההערכה והאהבה שיש לנו ליופי שלהם…

נראה עץ ונשים לב כמה הוא מלכותי. ולכל הגוונים שלו והצללים, ואיך שהירוק עושה טוב בלב. ולזוהר של העלים כשהם דקים, או בזריחה כשהאור רך, או בשקיעה…

ומה אם נשיר שיר? ומה אם לשיר תהיה רק שורה אחת?

אני אוהב את הצבעוניות של העולם הזה. אני אוהב לראות איך אנשים מתלבשים ואת כל הסגנונות השונים. אני אוהב אנשים עם קולל יפה. אני אוהב לראות אנשים שמטפחים את עצמם מתוך אהבה. אני אוהב לראות את השמחה של כלבים. אני אוהב שאנשים מעריכים בעלי חיים. אני אוהב את כל הצמחים שיש בכל מקום שמקשטים את העולם הזה עם החיים שלהם והטבעיות שלהם, והרוגע שלהם. אני אוהב רעיונות. אני אוהב מקוריות ויצירתיות. אני אוהב לראות אנשים שמחים וצוחקים. אני אוהב את כמה שהעולם גדול. אני אוהב את זה שכולם עושים כמיטב יכולתם. אני אוהב את כל סוגי האוכל שקיימים ושהם כל כך זמינים ובהישג יד. אני אוהב את המודעות שיש לאוכל בריא. אני אוהב שהעולם כל הזמן משתפר. אני אוהב ספרים ושיש גישה כל כך נוחה למוחות הטובים ביותר שחיו וחיים בעולם. אני אוהב אנשים טובים. אני אוהב לראות טוב לב של אנשים ושאנשים מושיטים יד ונותנים עזרה. אני אוהב להרגיש טוב. אני אוהב.

אני אוהב.

וכשנתהלך ברחוב, ניראה כמו שאמור להיראות מלך, או בן אדם שזכה בלוטו, או אדם מצא את אהבת חייו. כי באמת מצאנו את אהבת חיינו. מצאנו את האהבה - בחיים שלנו.

I love. Therefore I am.

אין לי מספיק זמן -לא- לעשות מדיטציה

לפעמים כשאנשים שומעים שעשיתי מדיטציה כל יום כבר שבע שנים, הם עונים לי "הלוואי שלי היה את הזמן לעשות מדיטציה."

הבעיה שלי היא שאין לי מספיק זמן -לא- לעשות מדיטציה. אני אסביר:

אם אני לא עושה מדיטציה, אני רב עם האנשים בחיים שלי וזה עולה לי בהרבה יותר מ20 דקות ליום, גם מבחינת הזמן שאני מאבד בריבים וגם בזמן שנאבד באיכות של הקשר והדברים שיכולנו לעשות במקום, ובלהשלים ובאיבוד האיטי של האמון. כשאני מתרגל מדיטציה אני מסוגל להקשיב הרבה יותר טוב, להיות סבלני, מבין, אמפתי ורגיש וככה נחסך לי המון זמן.

אם אני לא עושה מדיטציה, אני פחות קשוב לעצמי, אני פחות מודע למה שהלב שלי אומר לי ולאינטואיציה שלי ואני יכול לבלות שנים על גבי שנים בלעבוד בעבודה שלא מתאימה לי, לחיות עם בן/בת זוג שלא מתאימים לי, ובכלל - לחיות חיים של מישהו אחר בלי להיות לפחות מודע לזה. כשאני עושה מדיטציה, אני עם יד על הדופק, במקום שהלב שלי ילחש לי, בשקט שנוצר, הלחישה נשמעת כמו צעקה ונהיה מאוד קשה לא לעשות את מה שנכון לנשמה, בכל תחום בחיים.

אם אני לא עושה מדיטציה, אני מבולבל, הראש עמוס ואני כל הזמן עושה עבודה כפולה ולא יעילה. כשאני עושה מדיטציה, הראש בהיר, נקי וממוקד. אני מבדיל יותר בין עיקר לתפל וניגש ישר ללב העניין. אני עובד חכם, ולא קשה.

אם אני לא עושה מדיטציה, אני לא קשוב לגוף שלי באותה מידה ואני לא שומע אותו כשהוא אומר לי לא לאכול משהו, או להפסיק לאכול. אני חולה פעם בשבוע במקרה הטוב, אני עייף כל הזמן וחסר חשק, נעורים וחיות. כשאני עושה מדיטציה, אני לא צריך להפעיל כוח רצון בשביל לאכול בריא, אני פשוט לא מסוגל להכניס דברים לא טובים לגוף שלי. אני בריא, חיוני, אנרגטי, והגוף שלי פשוט מרגיש טוב ומעולה.

וככה, 20 דקות על הבוקר חוסכות לי לפעמים כמה שעות במהלך היום. כמה ימים במהלך השבוע. כמה שבועות בחודש, וכמה שנים בחיים.

המחמיא בסגולתו מחמיא

היום בזמן מדיטציה רוחו של אליעזר בן יהודה דיברה אליי (לא באמת, לאלה שכבר חושבים שאני משוגע) וקראה לי לחדש את השפה העברית. כולנו מכירים את "הפוסל במומו פוסל": הרעיון הוא שכשאתה שופט מישהו, דבר שבטוח לא מועיל לך, תעשה למבט שלך פרסה ותביט בעצמך.

התודעה היא כמו מקרן, והמציאות שאנחנו תופשים היא המסך. אם ראינו במישהו משהו פסול, המשהו הפסול היה צריך להיות אצלנו בפילם כדי שהוא ישודר על המסך. חשוב לדעת, אבל במטרה להביא מודעות ואחריות אישית, לפעמים כל מה שאנחנו עושים הוא ליצור בלבול ושיפוטיות כלפי עצמנו ו… היי! גם אנחנו בן אדם! מי אמר שזה מוסרי לפגוע במישהו רק בגלל שאנחנו במקרה רואים דרך העיניים שלו בדרך כלל?

הצד השני של המטבע הוא שכשאנחנו רואים משהו טוב במישהו, זה גם תמיד כי התכונה הזו נמצאת בתוכנו, לפחות ברמה מסויימת. לצורך העניין, בשביל להעריך יצירה מוזיקלית, אתה חייב להיות מוזיקלי בעצמך. בשביל להכריז שמישהו הוא חכם, היית חייב להבין קודם את מה שהוא אומר. נלך לדוגמה טיפה יותר מסובכת ואם יורשה לי להתחכם, אומר שאפילו בשביל להעריך יופי צריכה להיות בך פתיחות, אהבה מסויימת, ויכולת הערכה, ואלה, כמובן, דברים יפים מאוד. אין דבר יפה יותר מהערכה/ אהבה ;)

"המחמיא בסגולתו מחמיא" פוטר אותנו מקנאה באחרים, ומהתעללות מבן אדם, זה שאנחנו קוראים לו "אני" (בקרוב הצעת חוק להכרזה על זכויות ה"אני'' ועל הגנה של ''אני'ים'' מפני עצמם), ובמקום להחזיר אלינו שיפוטיות, מחזירה אלינו הערכה ואהבה עצמית ו… היי! מי אמר שזה לא מוסרי לאהוב ולהעריך מישהו רק בגלל שאנחנו במקרה רואים דרך העיניים שלו בדרך כלל? :)